יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

קיום שום-כלום

We are limited. We need something more, We need that added extra in life
  
  The Canal הוא הרומן הראשון פרי עטו של לי רורק (Lee Rourke), סופר, עיתונאי ועורך בריטי צעיר (בן 39). קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם Everyday


הרומן זכה בשנה שעברה בפרס בעל השם הספק-עולץ-ספק-מפוקפק 'Not The Booker Prize' עליו מכריז בכל שנה עיתון הגרדיאן המשובח, מה שהבטיח לו חשיפה מספקת בממלכה המאוחדת (במחוזותינו, ציפור קטנה לחשה לי, עתיד הספר לראות אור בהוצאת כתר).

במה עוסק הספר? כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט..

יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה. סממן ומחולל מפני שאין לך תופעה שהולידה יותר עשייה מחד (אמנות, מדע, תרבות בכלל) והרס מאידך (אלימות, מלחמות, חורבן) בתולדות האנושות מאשר השעמום. מודרנה מפני שאף אם לא מדובר בתופעה עכשווית בלבד, השעמום (boredom באנגלית, ennui בצרפתית) הוא ככל הנראה אחת התופעות שיותר מאפיינות את זמננו (מעניין לציין, בהקשר זה, שהשימוש הראשון במונח boredom נעשה בספרו של צ'רלס דיקנס, Bleak House, שראה אור בשנת 1852, בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, מהפיכה שאנו חיים וחווים את אותותיה עד היום..)


גיבורי ספרו של רורק, גבר ואישה אנונימיים (איננו לומדים מה שמם באף נקודה ברומן), כמו פורצים מבעד לערפל התרבותי שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מכנה "שעמום עמוק" (Profound boredom) ומסייעים לסופר  לומר דבר מה על הקיום האנושי ככלל, שכן
 Existence is essentially prolonged boredom.


נקודת המוצא של הרומן היא רגע ההִתְבַּדּוּת, רגע ה'הֶאָרָה' (revelation):


 All is fiction. Somehow, we have to invent our own reality. We have to make the unreal real


ואכן כושר ה'המצאה' (fabulation) של גיבורי ספרו של רורק הוא אחד הקטליזטורים שמניעים את העלילה של התעלה - יכולת לִבדות ו'לספר סיפורים' שבאה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים שמנהלות ביניהן שתי הדמויות (הרומן בנוי ברובו כמחזה: נקודת ציון אחת, ושתי דמויות המדבְרֵרות את העלילה).


הבָּמָה עליה מתרחשת עלילתנו היא טיילת הסמוכה לתעלת מים במרכז לונדון, אחת מההסתעפויות הרבות של נהר התֶּמְזָה. מיקום שרירותי, לכאורה, שאין לו חשיבות בפני עצמו:


I started walking to the canal one day out of boredom. It’s not that I’m particularly fond of canals; I don’t give them much thought usually. I simply awoke one morning and decided, rather than walk to work as normal I’d walk to the canal instead


אולם המיקום הוא בעל חשיבות ברומן שלנו, כסוג של פֶטִישׁ. רק דרכו ובאמצעותו, כיבכול, מסוגל המספר לפרוק עלינו הקוראים את סיפורו ולהעביר את המסר שביקש להעביר:


I often thought that we seek reality in places and not in ourselves


שהרי, אם אנשים זקוקים לנקודת מבט חיצונית על חייהם כדי להבינם ולהפיק מהם מסקנות (שיחה עם חבר, או עם פסיכולוג, לדוגמא), הרי שבחירה במיקום שונה עשויה גם היא להועיל בתהליך של הבנה והַבְנָיָה.

***

כאמור, רורק חוקר ברומן שלו את השיעמום כתסמין (סימפטום) של הלך החיים המודרניים וכגורם (Cause) המחולל תופעות שהמודרנה כמו רכשה עליהם בעלות: אלימות שלוחת רסן כלפי האחר, מחד (ג'נוסייד; טרוריזם; גזענות), ומאידך, פגיעה-עצמית (התאבדות; נטילה אקססיבית של כדורי שינה, משכחי כאבים, 'מרגיעים' למיניהם..) ועוד ועוד אנומליות שאנו מאמצים לחיקינו או 'מסבירים' לעצמנו באמצעות עזרים תיאורטיים כמו 'אידיאולוגיה', 'אמונה' או רגש של 'שְׁלִיחוּת'.


בתחילת הרומן, גיבור התעלה שרוי כולו בהלך רוח אפתי, שממנו הוא מקווה לצאת מחֻזַּק:


 Some people think that boredom is a bad thing, that it should be avoided, that we should fill our lives with other stuff in order to keep it at bay. I don’t. I think boredom is a good thing: it shapes us; it moves us. Boredom is powerful. It should never be avoided. In fact, I think boredom should be embraced. It is the power of everyday boredom that compels people to do things — even if that something is nothing

ובמקום אחר:

Boredom had left me behind, I had succumb to its weight, its unheard-of centre within me. I had embraced it and it had completely consumed me and now I was bored of it. I was bored of boredom. There was nothing I could really do about this. I was like everyone else: I needed something to fi ll the gap, the time that dragged us and it, along with it, to return me to the ground beneath my feet and hide away from our gaping hole like everyone
else

השיעמום, לפי רורק, הוא תולדה של נִיוּוּן, אך הוא איננו חייב בהכרח גם להוליד ניוון. להיפך: השיעמום מוליד חשק, ובמשום כך הוא יֵצֶר בונה והרסני בה בעת. 

הניגודיות הזו, שהיא אינהרנטית לשעמום, היא זו שמולידה את הנראטיב של התעלה, סיפור של גילוי (revelation) והִתְגַּלּוּת (epiphany): המפגש בין שני גיבורי הרומן בתעלה, הִתְנַגְּשׁוּת של שני הפכים, מוליד את המתח שבורא את עלילת הרומן.

כאמור, המיקום בו בוחר רורק להציב את סיפורו (התעלה) איננו מיקרי, וכך גם המפגש בין שתי הדמויות, הגבר והאישה. עבור המספר, המיפגש עם האישה האלמונית המגוללת בפניו את סיפורה, נראטיב שנדמה תחילה שאין בו היגיון, לובש במהרה אופי נבואי: 

When she spoke to me that day, on the bench, it felt like something had happened, like a new future had been revealed to me [...] The things she had said to me unnerved me; such things aren’t normal. At least, I didn’t think they were. But she spoke with such conviction, such vim, such heartfelt emotion that even if it was a lie, a test, I didn’t care. I wanted to keep listening to her, by the canal, on the bench. It was like I was envisaging some present that could only be found in a future that could never exist . . . a future that was being reinvented by her

או שיש בו בבחינת אזהרה:

Who was she to me? Why was she suddenly in my life? Was she there as some warning? Revealing all to me? Everything that isn't really there

כצפוי, המפגש בין השניים מוליד הרס. סיפורה של האישה כמוהו כתֵּיבת פנדורה השואבת את המספר (המאזין) ואת הקורא כאחד אל תהום הנשיה.

הקורא נותר פעור פה בסיום הקריאה לנוכח הזוועה.

8 תגובות:

  1. שכרגיל, לא די שבאמצעות הספרים שאתה מביא עולות שאלות הרות גורל, אלא אתה גם מצליח להביא את הקורא אל סיפה של תשוקה שאין לו אלא לקרוא את הספר בעצמו...
    ואני שואל האם מהפכות הן תולדה של שעמום והאם הטכנולוגיה המתפתחת במהירות שהיא מעבר ליכולת ההתפחות האנושית הממוצעת סופה שתשאיר את האנושות שרויה בכאוס חסר תכלית

    השבמחק
  2. תודה על המילים הטובות, גל.
    לגבי תהיותיך, אגיב עליהן בכובד ראש: מהפיכות לדעתי הן תודלה של תסכול וסיאוב (ובהקשר זה, השעמום הוא סוג של סיאוב וניוון, אך בה בעת הוא יכול להיות גם תולדה של תסכול, זעם וכב'..)..
    ולגבי הטכנולוגיה המתפתחת מהר מידי, אני לא דואג כל כך שנישאר במצב של חוסר תכלית משום שמה שיפה בטכנולוגיה זה שהיא מרשה יותר דמוקרטיות: לדוגמא, בזכות הקינדל ספרים רבים יותר נגישים לי כקורא, אך עם אעדיף לקרוא ספרים פיזיים אז זו זכותי וכך אעשה.. כנ"ל לגבי דיוידי מול טלוויזיה וקולנוע..
    אני מתאר לעצמי שישנן דוגמאות פחות טובות לטכנולוגיה הרסנית (נשק, וכב'..) אבל אני מעדיף כרגע להתמקד בטכנולוגיה 'חיובית' או מועילה..

    השבמחק
  3. אבל יש גם טכנולגיות שאינן נמצאות בשני הקצוות... למשל בתחום הרפואה.... וכל הננו למיניהם שוודאי שיש בהם הרבה תועלת אך מצד שני הם לא פעם משמרים קיום חסר תכלית

    השבמחק
  4. אטלס יקר,
    רק עכשיו ראיתי את הפוסט המאתגר הזה... בזמן האחרון אתה קורא ספרים מהסוג החביב עליי... לא ידעתי שאתה אוהב כאלו... :))) הבנתי מכתיבתך שהספר על שעמום, והשעמום מוליד ניוון והרס... אני מסכימה עם גל - קשה לי להסיק קשר לוגי ישיר בין שעמום וניוון והדוגמה לכך היא הטכנולוגיה, שנוגעת בכל התחומים (כולל רפואה)... כמו תמיד הפוסט שלך מעלה שאלות פילוסופיות גדולות... החברה האנושית, לטעמי, שואפת להתקדם מסיבות אחרות לגמרי ונהרסת מהסיבה היחידה של ניכור וחולשה...בכל מקרה הפוסט שלך כפי שאמרתי מאתגר ולו רק כדי להבין איך ניתן להסיק על חוסר האפשריות של הקיום האנושי וקיומו של השום-כלום...
    מצד שני, אנו חיים בעולם וירטואלי, בשל אותה טכנולוגיה, שאכן הופך למשעמם....

    השבמחק
  5. מירב חביבה.
    ראשית תודה על תגובתך.
    שנית, אני תמיד שמח לקרוא ולדווח על ספרים שקרובים לליבך..
    ושלישית, כשכתבתי שהשיעמום מוליד ניוון והרס התכוונתי לתופעה מסוימת שהסופר מתייחס אליה באריכות בספר 'התעלה'. כוונתי לאלימות, בעיקר של בני נוער, שהיא תולדה של שיעמום, ואולי גם תסכול וזעם.. עוד דוגמא לתופעה בספרות ניתן למצוא בספר 'ארוחת הערב' מאת הסופר ההולנדי הרמן קוך ואם נרצה דוגמא יותר 'מציאותית', הרי שראינו בחודש שעבר איך מסות של בני נוער חסרי מעש זרעו הרס בולנדון ובשאר מטרופוליני אנגליה.
    וזו, כאמור, רק דוגמא אחת לכך ששיעמום הוא סוג של ניוון והוא יכול להוליד הרס..
    כמובן ששיעמום יכול להוליד גם דברים חיוביים וקונסטרוקטיביים..

    השבמחק
  6. מצטערת, יקירי,
    עדיין לא שכנעת אותי. האלימות של הנוער לא נובעת דווקא משעמום. היא נובעת מתסכול... כך, אני חושבת, לפחות.
    אנא מסור ל"ציפור שלוחשת לך" שכשהספר יתורגם אשמח מאוד לקרוא אותו.... :))

    השבמחק
  7. היי אטלס וזה ניסיון שני :-)
    קראתי את הפוסט הזה בבוקר, וזה היה משובח עם הקפה וגם מאתגר לא מעט, אני תמיד אוהבת להתנסות אל תוך ספרים המגרדים תודעת קצוות ומה בין קצה אחד לשני ובכלל נושא "שעמום" הרס עצמי אל מול עולם פנימי מלא המתעל את "השעמום" אל מקום אחר....אבל צריך לקרוא את הספר על מנת לדעת אותו ומהקריאה אותך כותב אליו זה כמו שגל כתב התשוקה לקרוא אותו רבה בהחלט רבה

    השבמחק
  8. תודה רבה, שרית.
    תמיד שמח להכיר קוראים נלהבים.
    ואם הצלחתי לעורר מחשבה ותשוקה לקרוא - הרי שאת כל מבוקשי השגתי :)

    השבמחק